א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים שנלר, ורדי ולבהר-שרון) מיום 24.5.09 בתיק ע"א 2657/05 בגדרו נדחה ברוב דעות ערעור המבקש על פסק דינה של ועדת הערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (בראשות סגן הנשיא גולדס), מיום 10.7.05 בו"ע 172/03.
עובדות והליכים
ב. להלן עיקרי הרקע: פלמוני עליו השלום (להלן המנוח) שירת בשירות בתי הסוהר משנת 1977. ביום 24.4.00, בהיותו במקום השירות, שלח המנוח יד בנפשו, ולאחר כשלושה שבועות נפטר בבית החולים. צוות מברר שמונה על-ידי נציב שירות בתי הסוהר לחקירת האירוע (ביום 30.4.00) לא מצא קשר ישיר בין שירותו למעשה ההתאבדות. סמוך לאחר פטירת המנוח פנתה אלמנתו לקצין התגמולים להכיר בו כמי שנפגע במהלך שירותו; נטען, כי התאבדותו באה על רקע לחצים בשירות ויחסים מעורערים בינו למנהל בית הסוהר. לראייה הוצג מכתב שהכתיב המנוח בעת שהיה מאושפז ארבעה ימים לאחר המעשה האבדני, בו טען כי ניסה להתאבד בשל יחס של מנהלי בית הסוהר כלפיו. קצין התגמולים דחה את הבקשה, והוגש ערעור. בפני ועדת הערעור הוצגו שתי חוות דעת פסיכיאטריות, אחת מטעם משפחת המנוח, שתמכה בגירסתה, והשנייה - מטעם המשיב - שהצביעה על מכלול של גורמים למעשה, שהתיחסות הממונים היתה אחת מהן, אך גם חשש מרשויות המס וכן סיבות שבתחום הפרט שאיני רואה מקום לפרטן כאן. הועדה העדיפה את חוות הדעת מטעם המשיב ודחתה את הערעור. צוינה העובדה שאשת המנוח בחרה שלא להעיד, הגם שיכלה להזים את טענות המשיב בקשר לקשיים אישיים של המנוח. עוד נאמר, כי אף שתחושותיו הסובייקטיביות של המנוח הקשורות ביחסים עם הממונים הוכחו. לא הוכח הרכיב האוביקטיבי של הקשר הסיבתי בין המעשה לתנאי שירותו של המנוח, שלא היו ייחודיים או שונים מבכל מקום עבודה הבנוי היררכית; ואין מקום להכיר במנוח כמי שמת עקב שירותו.
ג. על החלטת הועדה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביני לביני נפטרה למרבה הצער אלמנת המנוח, ובנה - הוא המבקש - בא במקומה. בערעור צויין, כי סעיף 2ב לחוק המשפחות יוצר חזקה, לפיה רואים משרת ביטחון שמת כתוצאה מחבלה או ממחלה בתקופת שירותו כמי שמת עקב שירותו. נטען, כי החזקה לא הופרכה בנידון דידן, והמשיב לא הוכיח כי לא נוצר קשר סיבתי בין ההתאבדות לתנאי השירות. מנגד תמך המשיב במסקנות ועדת הערעור, וטען כי נסיבותיו האישיות של המנוח הביאו אותו לשלוח יד בנפשו. בין השאר צויין, כי המשיב נקלע לקשיים כספיים וכן היו קשיים במשפחתו. באשר לתנאי השירות נטען, כי תפקידיו של המנוח בבית הסוהר אמנם צומצמו והוגדרו מחדש, ברם אין בכך כדי להקים קשר סיבתי להתאבדות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות (השופטים שנלר וורדי). נקבע, כי המשיב עמד בנטל והוכיח כי תנאי השירות לא היוו הגורם הדומיננטי למעשה ההתאבדות. הוטעם, כי באשר ליסוד האוביקטיבי של הקשר הסיבתי, יש להוכיח שמות המנוח נגרם עקב אופי השירות ומאפייניו הייחודיים, מה שלא נתקיים בנסיבות. שופטת המיעוט (השופטת לבהר- שרון) סברה מנגד, כי התקיים קשר סיבתי והחזקה שבסעיף 2ב לחוק לא הופרכה. לשיטתה, בהתאם להלכה שנקבעה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו (5) 732, צריכה ההכרעה בשאלת הקשר הסיבתי להיעשות בפרשנות מקילה לטובת הנפגע. הוסף, כי שאלת הקשר הסיבתי צריכה להיבחן תוך שימת דגש על אישיות המנוח ומצוקותיו הפרטיות; נאמר, כי לא בעיותיו האישיות של המנוח היוו הגורם הדומיננטי להתאבדותו, וכי אין לשלול את האפשרות שהתנכלויות מצד מנהלי בית הסוהר הביאוהו לשלוח יד בנפשו.
ד. בבקשה הנוכחית נטען, כי המקרה דנא מצדיק רשות ערעור בגלגול נוסף. הוסבר, כי שאלת הקשר הסיבתי בין נסיבות מותו של המנוח לשירות הצבאי היא שאלה משפטית ועובדתית המצריכה הכרעה. נטען, כי שופטי הרוב שגו בקביעתם וכי יש לאמץ את דעת המיעוט המוסברת ומנומקת היטב. הוסבר, כי על פי מבחני הלכת אביאן, החלים בנסיבות, די להצביע על קשר "בעל עוצמה מינימלית" בין תנאי השירות למקרה המוות כדי להכיר במנוח כנפגע השירות. נטען, כי בכל הראיות שהוצגו בבית המשפט קמא ניתן משקל ניכר לתנאי השירות כגורם למעשה ההתאבדות, ודי בהן כדי להצמיח קשר סיבתי ברמה שנקבעה בפסיקה.
הכרעה
ו. לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. זכות ערעור בגלגול ראשון ניתנת בנקודה משפטית בלבד (סעיף 25(ח) לחוק המשפחות); כך מקל וחומר בגלגול ערעורי שני. חוששני, כי תנאי זה לא התקיים בנסיבות (ראו רע"א 3514/09 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). עיון מדוקדק בפסק הדין ובבקשה הנוכחית מעלה, כי ההכרעה נגזרה בסופו של יום מתוך שאלות עובדתיות, קרי הגורמים העיקריים למות המנוח; גם המחלוקת שהתגלעה בין דעות המיעוט והרוב שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה בעיקרה על שאלת הגורם הדומיננטי למותו של המנוח. ההכרעות נעשו, כאמור, על סמך ממצאים עובדתיים כגון דו"ח צוות הבירור, מכתב המנוח ועדויות בני משפחה ועמיתים לעבודה. לא מצאתי בבקשה הנוכחית טענה משפטית הצריכה הכרעה בנסיבות, ומתבקשת התערבות בממצאים עובדתיים גרידא. ואולם, ייעודו של הערעור - לא כל שכן הערעור הנוסף - איננו בבחינת שאלות עובדתיות כגון אלה (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך(לא פורסם)), קל וחומר מקום בו נעשה בירור עובדתי מעמיק, ובן בנו של קל וחומר, שעה שעסקינן בהליך ערעורי שעל פי צו המחוקק תחום לנקודה משפטית.
ז. למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה להחלתה של הלכת אביאןבנסיבות. בעניין זה קבע בית המשפט (בדעת הרוב-מפי השופט שנלר), כי:
"במקרה שבפנינו, החוק הנדון הינו, כאמור, חוק משפחות חיילים, ופרשנות המונח "עקב השירות" צריכה להיעשות בהתאמה לחוק זה. אומנם העקרונות המנחים לפרשנות המונח כפי שנעשו בפס"ד אביאן רלוונטיים לענייננו, אולם יש להתאימם לחוק הרלוונטי - חוק משפחות חיילים. בתוך כך, יש ליתן משמעות לעובדה, כי נטל ההוכחה בהתאם לחוק התגמולים הינו על התובע, וזאת בניגוד למקרה שבפנינו, בו מוטל נטל ההוכחה, בהתאם לחוק משפחות חיילים, על קצין התגמולים... וכן לעובדה, כי קיים קושי להביא מידע אודות נסיבות המקרה לאור העובדה כי נשוא הדיון נפטר (בניגוד למצב על פי חוק התגמולים)" (פסקה 12).
סבורני, כי אין להלום את הטענה שבבקשה, כי בית המשפט סטה מהמבחנים שהותוו בפסק דין אביאן. אכן, הנטל בחוק דנא הוא על המשיב, ואולם בית המשפט בחן את הדברים וסבר, כי אין בייחודיות השירות בו עסקינן כדי לגרום למעשה ההתאבדות, וכי תנאי השירות לא היוו הגורם הדומיננטי לכך. קביעות אלו עובדתיות בעיקרן. למעלה מן הצורך, אוסיף, כי ההשוואה בין תנאי השירות בהם עסקינן למקבילה האזרחית נראית בעיני נכונה בנסיבות (ראו רע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721; ע"א (ת"א) 2006/01 שטרצר נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). המשרת במסגרת שירות בתי הסוהר נתקל בקשיים יום-יומיים העומדים בפני עובד בכל מקום עבודה, וביניהם מתיחויות ואכזבות מיחס ממונים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, יש הבדל מובנה בין שירות במסגרת כמו שירות בתי הסוהר למסגרת צבאית, לרבות אפשרות הפרישה (שאינה אפשרית מניה וביה בשירות חובה צבאי,למשל). לפיכך קביעתו של בית המשפט באשר לסבירות תנאי השירות ביחס למקומות עבודה אזרחיים היא עובדתית בעיקרה. קביעות בעניינים אלה נתונות מטבען לערכאות הדיוניות, ואין מדרכה של ערכאה ערעורית להתערב בהן (ראו ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים, פ"ד נא (4) 687, 695) קל וחומר בגלגול שלישי (רע"א 2926/09 פלונית נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). אוסיף, כי בית המשפט בדעת הרוב (הן מפי השופט שנלר הן מפי השופט ד"ר ורדי), כמותו כועדת הערעור, נתן דעתו לכך שאלמנת המנוח לא העידה בפני ועדת הערעור, דבר שבנסיבות שבהן הועלו בפירוש בחומר הראיות שאלות הקשורות ליחסי הזוגיות, היה חיוני - והיעדרו אומר בהדגשה דרשני.
ח. אכן, דעת המיעוט (השופטת לבהר-שרון) עמדה על כך שיחסי המנוח עם הממונים בשירות היו מן הגורמים להתאבדות, לדעת כל הגורמים; ואולם, גם על פי הלכת אביאן, וכפי שציטט בית המשפט המחוזי "השאלה האמיתית היא האם האיש היה נתון בתנאים קשים יוצרי מתח ודאגה מעל ומעבר לאלו הצפויים לאדם בחיים האזרחיים הרגילים" (ע"א 418/77 לייט נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 136,140, מפי השופט ברנזון, הובא מפי השופט - כתארו אז - חשין בפרשת אביאן בעמ' 761). בפרשת פוטשניק ציין הנשיא ברק, כי "בכל מקום עבודה בעל מבנה היררכי ניתנות הוראות לעובד בארגון, לעתים תוך עימותים ומאבקי כוח" (שם, בעמ' 726), וכך גם בענייננו. כשמצטרף הדבר לבעיות האישיות והמשפחתיות, נוטה הכף לדעת הרוב ולעמדת המשיב.
ט. אין מקום איפוא להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"א באב תשס"ט (11.8.09).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. אש + מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il